24/06/2023
״ילדתי בשעה 1:00 בבוקר לידה טבעית, רגילה לחלוטין ללא שום סיבוכים. ילדתי תינוק בריא עם משקל נאות (מעל 2 קילו).
התינוק היה יפה תואר עם עיני טורקיז, בהיר עם שיער שחור.
מאותו רגע ראיתי את התינוק שלי רק פעם אחת, בחדר התינוקות כשהוא שוכב במיטה כאשר הוא לא מחובר לשום מכשיר רפואי או מטופל ע"י אחד מאנשי הצוות.
בכל פעם שהייתי רוצה ללכת ולבקר את התינוק שלי, בני בכורי בחדר התינוקות, כאשר רק הייתי מתקרבת לחדר התינוקות, עמדה שם אחות גי'נג'ית (בחיי שאני זוכרת את פניה ואת העיניים הרעות שלה במדויק) כשהיא עומדת כמו שוטר בכניסה, וחוסמת עם גופה את הכניסה כדי שלא אוכל להתקרב לבן שלי, היא הייתה מגרשת אותי חזרה לחדר.
הייתי חלשה מאוד והתעצבתי כאשר לא נתנו לי לראות ולהניק את בני, בעוד שלכל הנשים בחדר היולדות נתנו להניק ולראות את הילדים שלהם.
יום אחד מרוב שבכיתי התעלפתי כי לא נתנו לי לראות את הילד שלי.
יומיים לאחר הלידה, בעלי וגיסתי הגיעו לבית החולים לבקר אותי ואת בני, כשחזרו מחדר התינוקות סיפרו לי כמה הוא חמוד וכמה שהוא יפה ובריא.
ביום הרביעי לאחר הלידה אמא שלי הגיעה לבקר אותי ואת התינוק, כשבאנו לחדר התינוקות, אמרו לנו שלקחו אותו למקום בשם ויצ"ו.
ביום הרביעי לאחר הלידה, בעלי נסע לויצ"ו.
כאשר הגיע לשם אפילו לא פתחו לו את השער, צעקו לו "לך הביתה, אסור לך לראות אותו, אתה תעביר לו חיידקים, אין כניסה למבוגרים והילדים ידבקו ואין כניסה לזרים" ולא נתנו לו בכלל להיכנס.
ביום החמישי לאחר הלידה נסענו אני ובעלי שוב לויצ"ו וכאשר שוב לא נתנו לנו להיכנס ולא פתחו לנו את השער, שוב צעקו לנו מעבר לגדר "לכו הביתה, התינוק שלכם מת!!!"
בעלי התחיל לצעוק להם שהוא נולד בריא לחלוטין, ראינו אותו והוא היה במצב בריאותי תקין לחלוטין ואיך זה הגיוני, בנוסף הוא אמר להם שיראו לנו את הגופה לפחות וכי עלינו לקבור אותו, שיתנו לנו אישור מהרופא או משהו שמעיד על הפטירה.
הם המשיכו לצעוק לנו ללכת הביתה, שהתינוק שלנו מת ושקוברים את התינוק בקבר אחים.
חזרנו הביתה בוכים, מדוכאים ועצובים. בעוד שכל הנשים והמשפחות חזרו הביתה בידיים מלאות אנחנו חזרנו בידיים ריקות.
כשחזרנו הביתה אמא של בעלי התעקשה שנחזור לויצ"ו, כי איך זה יתכן שלא מעבירים לנו לפחות את הגופה של התינוק, הרי הוא היה חמישה ימים חי ועלינו לקבור אותו בדרך המקובלת.
ביום השישי לאחר הלידה נסענו פעם נוספת לויצ"ו, אני ובעלי, לאחר שהתחננו אליהם ובכינו בשביל לקבל את הגופה שלו, הם "שיכנעו" אותנו בטענות של: "אתה עוד צעיר ואשתך גם צעירה, אתם תביאו עוד ילדים, אנחנו בבית חולים אחראים על הילדים המתים ואנחנו קוברים אותם ונחסוך לכם הוצאות, אין גופה, אסור לנו לתת לכם את הגופה", אחרי שבעלי ניסה להיכנס בכוח זרקו אותו משם ושלחו אותנו הביתה.
לא הביאו לנו שום תעודה, לא תעודת לידה, לא תעודת פטירה ולא גופה.
מאז ועד היום אני חולמת עליו בכל לילה, על הילד שלי, זה שהיה אמור לחיות בין ארבעת אחיו הנוספים.
עולות שאלות מה איתו, איך הוא נראה היום ונקיפות מצפון נוראיות על איך האמנתי והייתי תמימה מול צוות הבית חולים ולמה לא התעקשתי יותר.
מאז ועד היום כל גבר שאני פוגשת ברחוב שדומה לילדי אני חושבת שאולי זה הבן האבוד שלי.
היינו עולים חדשים, חסרי ביטחון, בקושי יודעים את השפה, היינו תמימים והאמנו לכל צוות בית החולים.
הגענו לארץ ציונים, מאמינים וכמהים ולא האמנו שיהודי-ליהודי יעשה דבר כה שפל ויגנוב ילד מאמו דקות לאחר הלידה, לא האמנתי שכך ינצלו אותנו ועוד במצב שכזה.
לאחר הלידה ניסיתי להשלים כי אולי באמת הילד שלי מת, אך 11 שנה לאחר הלידה ראיתי ידיעה בחדשות בטלוויזיה:
"ב-1964 גנבו וחטפו 11 תינוקות בבית חולים דג'אני ביפו".
את היום הזה מעולם לא אשכח, זהו היום בו הבנתי כי הילד שלי נחטף מבית החולים.
למחרת הכתבה, נסעתי לבית החולים דג'אני ביפו עם אחותי, רצינו להגיע לארכיון וכך אולי לגלות פרטים נוספים על המקרה.
במקרה הפקידה הייתה מכרה של אחותי והיא הבטיחה לנו שהיא תעזור ותחפש מידע אודות המקרה בכל התיקים בארכיון, היא ביקשה מאתנו לחזור עוד שבועיים והיא תיתן לנו תשובה.
לאחר שבועיים מתישים, בהם אני מתפללת, במתח ובצפייה גדולה אנו מגיעות שוב לבית חולים דג'אני, כולי רועדת והפקידה מודיעה לנו "אני מצטערת לאכזב אתכם אבל גנזו ושרפו את כל התיקים משנת 1964 ואין לי איך לחפש ולעזור לכם".
לעולם לא שכחתי אותו ולא אשכח אותו.
רצינו לקרוא לו לאון, ולא הספקנו.
מדי שנה, בתאריך 10 באוקטובר, אני חוגגת לו את יום הולדתו אבל לבד ולא איתו.
אני נשבעת שעד יומי האחרון אעשה הכל כדי לגלות מה עם בני הבכור.
אני מבקשת מכם, מתחננת, אנא עזרו לי. אני יום יום קמה בציפייה, חולמת ומייחלת ליום שאדע מה עלה בגורלו.
- מתוך העדות של יפה דיין באתר Amram - עמר"ם - חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן
היום הוא יום המודעות לחטיפות הילדים וזה יום מצוין לשתף פוסטים בנושא, לחקור, לקרוא עדויות ולגלות סולידריות עם המשפחות.
עד שיהיה כאן צדק, הכרה וריפוי.״
